הכרעת דין בתיק תת"ע 8990-01-11

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו ביום 13/10/09 בשעה 09:30, בכביש 752 נשר, בדרך עירונית, נהג במהירות של 98 קמ"ש מקום בו מותרת מהירות של 70 קמ"ש.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען כי השוטר טועה בייחסו את העבירה אליו.

השוטר עורך הדוח העיד בפניי, טען כי באותו יום הפעיל ממל"ז בכביש 752 נשר בשעה 09:30 ומדד את מהירותו של רכב הנאשם שהיה בנתיב השמאלי מתוך שני נתיבים במקום, התקבלה מהירות של 103 קמ"ש, אשר נמדדה ממרחק של 150.2 מ'. לדבריו, הורה לנהג לעצור, הנהג לא ציית לו והמשיך בנסיעה תוך כדי כך שהוא מסתכל על השוטר ומתעלם ממנו.

השוטר ערך דו"ח פנימי לרישום עבירת תעבורה וציין בו כי הפעיל במקום האמור ממל"ז ומדד את רכב הנאשם נוסע במהירות של 103 קמ"ש.

השוטר העיד בפני וחזר על האמור בדו"ח שערך. לדבריו, הוא הבחין במספר הרישוי שעה שנכנס לתוך נתיב הנסיעה וסימן לנאשם שנסע לכיוונו, לעצור. הנאשם לא עצר, והוא  רשם מיד את מס' הרכב על כף ידו, ניגש לניידת ורשם את הדו"ח הפנימי. את פרטי הנאשם ביררו במשטרה בשלב מאוחר יותר והוסיפו אותם לדו"ח.

ביהמ"ש ביקש מהשוטר להבהיר לו מדוע לא דלק אחרי הנאשם. השוטר השיב, כי היה לבד והמכשיר היה בידו והוא לא סבור שהוא צריך לסכן עצמו ואת הציבור שעה שיש לו את מספר הרישוי של הרכב.

הנאשם כפר בגרסת השוטר לפיה הוא זה שנסע במקום האמור ובמהירות הנטענת. לדבריו, הוא אכן נסע בכביש 752 בדרכו לעבודתו, אך זה לא היה בשעה 09:30, הוא אינו זוכר בוודאות את שעת נסיעתו, אך לא היה זה בשעה שמייחס לו זאת השוטר.

לאחר ששמעתי את גרסת השוטר בפניי וכן את גרסת הנאשם, התעורר בליבי ספק רב באשר ליכולתו של השוטר לדייק בעניין זיהויו של רכב הנאשם כרכב הנמדד על ידו. כמו כן, לא ניתן לקבל את הדו"ח שערך כמבסס כדבעי את האישום המיוחס לנאשם.

להלן אפרט את נימוקיי לכך:

השוטר העיד כי רכבו של הנאשם הינו רכב לבן וכי במקום הייתה תנועת כלי רכב בשעה שמדד את הנאשם. לדבריו, התנועה הייתה דלילה, והוא מבצע מדידת מהירות רק כאשר התנועה דלילה. לשאלה האם הוא זוכר כמה מכוניות היו על הכביש טען כי הוא לא זוכר זאת אבל הוא זוכר בוודאות שהוא תמיד יורד לכביש כאשר התנועה דלילה. עוד טען, כי עמד מחוץ לניידת כאשר הכבל של מכשיר הממל"ז נמצא במצת הרכב והוא עומד ומחזיק את הרכב בשתי ידיים ומכוונו לעבר רכב המטרה. עם זאת בהמשך דבריו בחקירה נגדית טען, כי הוא זוכר את מספר הרכב הואיל ורשם זאת מיד על כף ידו ולאחר כן העתיק זאת לדוח שרשם (עמ' 5 שורות 17-21).

מצב הדברים אותו תיאר השוטר מקשה עלי לקבל את גרסתו. מדובר, על פי דבריו, ברכב שחלף על פניו במהירות ולא ציית לאות 'עצור' של השוטר. השוטר אומר מצד אחד שרשם את מספר הרכב על כף היד, ומצד שני סיפר כי שתי ידיו אחזו במכשיר הממל"ז, ושרכב הנאשם חלף על פניו מיד נעלם לו. לפיכך, סדר הפעולות ההגיוני שניתן להסיק מעדות השוטר היה: הנחת הממל"ז בניידת, רישום מספר הרכב על כף היד כטענת השוטר ורק אח"כ העתקת מס' הרכב ורישום הדו"ח, כאשר בינתיים הרכב נעלם מעיני השוטר. סדר פעולות זה לא מתיישב עם גרסת השוטר בפניי. השוטר אף טען כי לא דלק אחרי הנאשם כי אחז במכשיר הממל"ז.

ברור אם כן, כי השוטר לא יכל לרשום מיד, כטענתו, את מס' הרכב שהרי אחז בשני ידיו את הממל"ז. העובדה שבזמן הנחת הממל"ז ועד לרישום מספרו של הרכב חלף ונעלם הרכב ולא נשמר קשר עין רציף עימו, וכי מדובר ברכב שצבעו לבן- צבע מאוד נפוץ, אף היא מוסיפה ומקימה ספק לא מבוטל באשר לדיוק הדברים.

לא נעלמה מעיני העובדה שהנאשם אישר שנסע במקום, אך לטענתו היה זה בשעה מאוחרת יותר, ושוב אדגיש כי מדובר ברכב לבן שנמדד לפי גרסת השוטר כאשר במקום הייתה תנועת כלי רכב. נזכור ונשנן כי מדובר במשפט פלילי וכל ספק סביר פועל לזכות הנאשם.

זאת ועוד, השוטר לא דלק אחר רכב הנאשם, למרות שלפי גרסתו התנועה היתה דלילה ובזהירות ראויה יכל היה לעשות כן ולהעמיד את הנאשם על ביצוע העבירה בזמן אמת. הסברו של השוטר בדבר הימנעותו מעשות כן תמוהה ביותר. שכן, מעשה שביום-יום ששוטרים העוסקים באכיפת מהירות מודדים נהגים במהירות גבוהות ביותר, והדבר לא מונע מהם לדלוק אחר הנהג העבריין, עצירתו, והעמדתו על דבר העבירה המיוחסת לו. הדבר מגשים שתי תכליות חשובות: האחת, אפקטיביות האכיפה. השניה, הבטחת דיוק זהות מבצע העבירה תוך מתן זכות התגובה לחשוד.

אך בכך לא סגי, השוטר טען כי ביצע שורה של בדיקות טרם המשמרת ובסופה הכוללים כיול המכשיר על מנת לוודא את אמינות המדידה. דא עקא, כי הטבלה הסטנדרטית שברגיל נמצאת בגב הדו"ח, הוגשה לי כשהיא במסמך נפרד שמולא בעט בצבע שונה (כחול) מזה שמולא הדו"ח הפנימי (שחור), למרות שלפי גרסת השוטר הדברים נרשמו ברצף, וללא 'קשירת' נתוני הבדיקות הללו, לרכב הנאשם ולדוח שבפני. בדו"ח הפנימי אין ציון מס' מכשיר ממל"ז, אין איזכור כלשהו למילוי הדרישות הללו שהינן יסוד לאמינותה של מדידת המהירות.

מילוי הטבלה בעט אחר, והעדר סימוכין ברור שהדברים מתייחסים לדו"ח שבפני,  מוסיפים ומעצימים את הספק שבליבי ביחס לדיוק הדברים ההכרחי במשפט פלילי.

למען הסר ספק, אבהיר, כי דו"ח פנימי יכול וישמש בסיס איתן לכתב אשמה כנגד נהג, אלא שעליו לענות על כל יסודות העבירה ולמלא אחר כל הנהלים שיש להקפיד עליהם בהתאם לטיב האשמה המיוחסת לנהג, על מנת שחוטא אשר ביקש להמלט מאימת הדין, לא יצא נשכר. ללא הקפדה על מילוי תנאים אלה, לא ניתן יהיה ליתן לדו"ח כזה כל משקל.

במקרה דנן, משמדובר בעבירת מהירות של רכב שלא ציית לאות שוטר לעצור, היה מקום להקפיד ולפרט באותו דו"ח ובאותה עט (שהרי הדברים אמורים להרשם ע"י השוטר ברצף), או לפחות לקשור את המסמך המאוחר דו"ח המקורי, ולציין את הבדיקות שנעשו לווידוא אמינות המדידה, על מנת שבית המשפט יכול לבסס מסקנה מרשיעה על אדנים נקיים מספק. ברם, דבר זה לא נעשה ולכן אף מטעם זה קיים ספק ביחס לאמינות המדידה.